עתירה מנהלית

מידי שנה בשנה מוגשות עשרות ומאות עתירות מנהליות בבתי המשפט לעניינים מנהליים כמו גם בבית המשפט העליון. העתירות הללו מוגשות על ידי תאגידים, נבחרי ציבור וגם על ידי אזרחים מהשורה. בעבר הוגשו העתירות המנהליות רק באמצעות הבג"צ. אלו הכבידו מאוד הן על הבג"צ מבחינת העומס והן על האזרחים שנאלצו לעלות לירושלים לצורך כך. החל משנת 2000 יש לנו את בתי המשפט לעניינים המנהליים ואלו פתרו הן את העומס שהיה בבג"צ והן הנגישה את כל ההליכים המנהליים עבור אזרחים שנמנעו מלהגיש את העתירה בשל הצורך להגיע לשם כך לירושלים.

מהי עתירה מנהלית?

עתירה מנהלית היא הליך משפטי של האזרח או של כל אישיות משפטית אחרת נגד רשות שלטונית (המכונה בשפה המשפטית – 'רשות מנהלית') המשפט האזרחי מרוכז בדרך כלל בתביעה של אדם פרטי או גוף משפטי כנגד אדם או גוף משפטי. במשפט המנהלי יהיה הצד המשיב- רשות שלטונית או גוף שלטוני. העתירה המנהלית היא בעצם כלי הנמצא בידי כל אזרח כדי לקבל סעד משלטונות הצדק בהליך שהוא נגד כל רשות שלטונית. זאת לאחר מיצוין של כל האפשרויות האחרות.

הסיבה לעליה בהגשת העתירות המנהליות

בשנות השמונים, בתקופת בה כיהנו השופטים מאיר שמגר ואהרן ברק התחיל תהליך מסיבי של הרחבת "זכות העמידה" בבג"צ, ולהגדלה משמעותית של כמות העתירות. עד להרחבה של זכות זו חייב היה העותר להציג במסגרת התהליך הסברים שהוא "נפגע ישיר" של אותה הפעולה שננקטה על ידי הרשות המנהלית, זה היה תנאי לכך שהבג"צ יפתח בפניו את שעריו. הרחבת הנגישות הזו אכן גרמה להצפה במספר העתירות לבית המשפט העליון, ידועה בהקשר הזה ההערה הסרקסטית אותה הכניס השופט מישאל חשין, לאחד מפסקי הדין שלו, על אדם שמתעורר בבוקר, קורא ידיעה כלשהי בעיתון, ומיד עולה לירושלים, מנסח את העתירה לבג"צ בעוד הוא יושב במכוניתו. ההכרה במעמד של "העותר הציבורי", תרמה לכך בסופו של דבר להקמת בתי המשפט המיוחדים לעניינים מנהליים, היא הביאה להגדלה המשמעותית ביותר של כמות העתירות המנהליות שמוגשות בכל שנה. הציבור מרגיש כל הנראה יותר בנוח לפנות לערכאות במתכונת זו. וטוב שכך. כי מה שמגיע, מגיע.